על הרשעה מול אי- הרשעה

קראתי לפני מספר ימים את ידיעתה של איריס פרחי ב -NEWS1 על כך שאדם שנגע בישבנה של בחורה ללא רשותה, הורשע בבית המשפט המחוזי.
ההרשעה נפסקה לאחר שהוגש ערעור על החלטתו של בית המשפט השלום שפסק ל- “אי הרשעה”, זאת בעקבות טענת השופט כי נגיעה בישבן לאל הסכמה היא “עבירה מינורית”.

“הרשעה” ו- “אי-הרשעה”

בשני המקרים העבירה תירשם בגיליון הפלילי של העבריין, אך קיימים הבדלים מהותיים ביניהם:

א. אי הרשעה תימחק מהגיליון לאחר 5 שנים והרשעה תימחק מגיליון הרישום הפלילי רק לאחר 17 שנים

ב. הרשעה יכולה לפגוע בעתידו המקצועי של העבריין בעיקר כאשר מדובר בעובד מדינה, בניגוד לאי הרשעה בה אף ייתכן כי העבריין לא יפוטר

ג. הרשעה מונעת קבלת רשיון ברכב ציבורי (נהג מונית, למשל ) אי הרשעה לא מונעת זאת .

מדוע נעשית ההבחנה?:
פסק דין מנחה בנושא ע”פ תמר כתב נ’ מ”י ) בית המשפט העליון הכיר באופן כללי בטיעון זה בע”פ2083/95 בענין תמר כתב)

שיקולים עיקריים של בית משפט (רשימה חלקית ) ההרשעה תיפגע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם , סוג העבירה וחומרתה מאפשרים הימנעות מהרשעה מבלי לפגוע באופן ממשי בשיקולי ההרתעה , נסיבותיו האישיות של הנאשם גוברות על האינטרס הציבורי .

בדרך כלל בית משפט בוחן האם מדובר בעבירה ראשונה , גיל הנאשם ,אופיו ועברו, האם העבירה הינה מקרה חד פעמי או דפוס חיים ומשמעות ההרשעה על עתידו של הנאשם .

לסיכום:
להרשעה פלילית ישנה השלכות קשות לעתידו המקצועי והתעסוקתי של הנאשם , במקרים רבים, זאת הסתבכותו הראשונה של הנאשם ואינה מייצגת דרך חיים (לפעמים גם אדם בעל עבר פלילי אינו אשם בכך ,אבל זה כבר נושא לפוסט אחר).

תבינו, לא כל אדם הנאשם בפלילים הוא עבריין או ראש ארגון פשיעה וכתוצאה מכך מסוכן לחברה . לכן לא כל אדם שנאשם בפלילי מצדיקה את הרשעתו בדין . לפעמים האינטרס הפרטי של הנאשם גובר על האינטרס הציבורי (עברו, נסיבות אישיות, עתיד מקצועי).