מדוע לא מעמידים לדין על עדות שקר?

מערכת המשפט בארץ לא ממצה את הדין בנושא עדויות שקר, זאת למרות שלמשטרה מגיעות תלונות שווא רבות, ולמרות שלנאשמים במקרים כאלה נגרם נזק רב בשל תלונה שיקרית נגדם. אם כי מספר מקרים של תביעות אזרחיות נגד עדי שקר זכו בבית המשפט, מאוד לא פשוט להיכנס לתהליך משפטי כזה. מדוע לא מונעים מראש את ה’סחבת’ המשפטית?

אין ספק שהמערכת מוסיפה על סבלם של מי שהואשמו לשווא! ראשית, כשאדם מואשם בעבירה שהוא לא אשם בה, המדינה צריכה להוכיח . זאת ועוד, כדי להוכיח תלונת שווא יש להוכיח שהתלונה היא כוזבת , ולכן על הסנגוריה  לפעול לאיתור ראיות שמוכיחות כי הנאשם אינו אשם. מעטים הסיכויים שהתביעה תשקיע בחקר  האמת , בעיקר במקרים בהם האצבע המאשימה מופנית לרשלנות שלה עצמה.

לאחרונה דווקא התייחסה המשטרה בחומרה לעדויות שקר של הקטינות שהעידו נגד החשודים  המפורסמים אייל גולן וירון ברלד, אבל במקרים רבים, שלא מגיעים לתקשורת, של משפטי גירושין ואלימות בתוך המשפחה ותלונות על עבירות מין , בית המשפט נוטה להאמין למתלוננות (גם למתלוננים). האם יש הסבר לכך שבית המשפט מגיב על עדות סותרת בנוסח “מצאתי אי דיוקים בגרסת המתלוננת”?

הנחייה 2.5 של פרקליטות המדינה מתייחסת לעדויות שווא קובעת כי “יש לקחת בחשבון את מצבו הנפשי של העד בבית המשפט”. האם זו הסיבה שבגללה המערכת לא מעמידים לדין עדים ששיקרו?

לעומת הרחמנות שבית המשפט נוקט כלפי מתלוננת שחוזרת בה מעדותה, היחס כלפי הנאשם הוא מחמיר, ויותר מפעם בית המשפט הטיל ספק באישיותו ובאמינותו במילים קשות כגון “העבירה מעוררת דחייה”, או “הנאשם לא דובר אמת”. בכך לא מסתיים סבלו, וחייו לא הופכים קלים יותר לאחר הזיכוי. נאשמים שזוכו עדיין מורשעים בעיניי הסביבה והם יכולים למצוא עצמם, גם לאחר הזיכוי, ממשיכים לנהל מאבק על שמם הטוב . אין ספק כי על בתי המשפט והמשטרה בארץ להשקיע יותר משאבים בנושא עדויות שקר ובהעמדתם לדין של האשמים האמתיים.