ייצוג בועדת שליש

הדילמה המרכזית, אשר ניצבת לנגד עיניה של ועדת שליש, בבואה להחליט האם לאפשר לאסיר שחרור מוקדם, הינה בחינת סיכון שלום הציבור, בשל שחרור האסיר. לכן, ועדת שליש מתייחסת למספר קריטריונים מגוון, כגון: סוג העבירה , חוות הדעת של בית הסוהר, התנהלות האסיר בזמן מאסרו וכדומה, זאת בכדי להעריך את רמת הוודאות לאי סיכון שלום הציבור, בגין יציאתו לחופשי של האסיר. החוק קובע כי על האסיר לעמוד בשני תנאים מצטברים:

• נכונות האסיר לתהליך השתקמות – על האסיר להימנע מכול פעילות עבריינית במהלך מאסרו. כמו כן, עליו להשתתף באופן פעיל בתוכניות השונות לשיקום מטעם שירותי בית הסוהר, ובכך להראות נכונות לתהליך השיקום, אשר נועד להחזירו לדרך הישר.

• האינטרס הציבורי – על ועדת שליש להעריך האם קיים סיכון לשלום הציבור, לרבות הנפגע מהאסיר או משפחת האסיר. כאשר רמת וודאות גבוה לפגיעה בציבור, מהווה עילה מבוססת לדחיית הבקשה.

עתירת אסיר לועדת שליש

שחרור מוקדם מהווה תמריץ חיובי לאסירים הכלואים בבתי הכלא, לשפר את דרכיהם, ולנהוג על פי אמות המידה הנורמטיביות בחברה. ניסיוני מלמד אותי, כי אפקטיביות השחרור המוקדם בשל התנהגות טובה, בהחלט עוזרת לשיקום האסיר וחזרתו לחברה. לראייה העובדה המכרעת כי רבים מן האסירים, אשר ועדת שליש מאשרת את שחרורם המקודם, אכן משתקמים ולא חוזרים לבצע פעילויות עברייניות . ולכן צריך לפעול כדי להגיש עתירה לועדת השחרורים, בה יצוין כי שחרור האסיר הנידון עומד בתנאים המוגדרים בחוק לשחרור מקודם. כך, באמצעות ניסיוני המשפטי בתחום, אדאג כי אסיר לא המהווה סיכון לשלום הציבור, וישוחרר ממאסרו בטרם ירצה את עונשו במלואו.