גורמי החוק במדינת ישראל עושים כל שביכולתם בשביל להגן על בני אדם בכלל ועל נשים בפרט מפני עבירות מין. השאלה שנשאלת המון פעמים, היא מה קורה עם אותם האנשים שהורשעו בעבירות מין. האם הם מקבלים טיפול ייעודי? האם חוץ מענישה הם מקבלים סיוע מתאים? או שפשוט ״זורקים אותם לכלבים״?
יותר ויותר אנשים שמורשעים בעבירות מין מתחננים לטיפול, סיוע או עזרה כלשהי, אך למדינת ישראל לא תמיד יש את התקציב, כוח האדם ואולי גם את הרצון – לסייע לאותם אנשים. זה נכון שמאסר הוא חלק בלתי-נפרד מהענישה, אך הוא לא הפתרון האולטימטיבי.
על מנת להביא לשינוי דרסטי בקרב עברייני המין, לפתור את בעייתם ולהפוך אותם לאזרחים מן השורה, המדינה צריכה לעזור להם להשתלב במסגרות חברתיות-נורמטיביות, להשתתף בתכניות שיקום מקצועיות וארוכות-טווח, והדבר החשוב ביותר, להאמין ביכולתם של אותם אנשים לעבור שינוי מהותי ולהשתלב מחדש בחברה ללא שום סכנה מצדם.
כל עבריין מין שלא מקבל סיוע, עזרה או טיפול מתאים, יסתובב כמו פצצה מתקתקת שרק מחכה להתפוצץ, ועל כן, הטיפול חייב להיעשות כחלק מהענישה. כמו שעברייני אלימות, סמים והימורים מקבלים את הטיפול המתאים עבורם – כך גם עברייני המין צריכים וללא יוצא מן הכלל.
זה לא סוד שמרבית עברייני המין שמשתחררים מהכלא, לבסוף גם חוזרים אליו שוב במהלך חייהם.
בכדי לעצור את המצב העגום הזה, המדינה צריכה לסייע לאותם עברייני מין בטיפול ייעודי ולא רק בענישה של שנות מאסר ארוכות-טווח.
בתחום עבירות המין הקורבנות שהותקפו תמיד זוכים לקבל תמיכה, ליווי, טיפול ומענה רחב לכל הצרכים שלהם וטוב שכך. אלא שכדי למגר את התופעה מומלץ ואף חשוב לתת מענה גם לצד התוקף (עברייני המין) ולא רק לצד הנתקף.
הסיבה לכך נובעת מעצם העובדה שקיים סיכוי גדול מאוד שעברייני המין אכן יחזרו על הפעולה הפוגענית בדרך כזו או אחרת, אלא אם כן קיבלו כלים נכונים שיסייעו להם במסגרת הכשרה אישית או קבוצתית בטיפול של עברייני מין.
טיפול בעברייני מין מתמקד בשינוי של דפוסים התנהגותיים, קוגניטיביים ורגשיים. מטרתו בראש ובראשונה היא למגר את המסוכנות המינית ולהפחית את ההיתכנות למצבי תקיפה עתידיים. טיפול ייעודי, מקצועי ומכוון מטרה יסייע לעברייני המין לנהל אורח חיים תקין, ללא שום פגיעה מינית ותוך כדי לימוד התנהגויות שמוגדרות כנורמטיביות.
עברייני מין רבים משתחררים מהכלא ללא שיקום וללא טיפול מתאים. כחלק מן התירוצים של המדינה ניתן למנות: רמת סיכון נמוכה, מאסר קצר שלא מאפשר שיקום ואף התנגדות וסירובים מצד עברייני המין.
הם מקוטלגים כמסוכנים שמסתובבים חופשי ומחפשים אחר הטרף הקל הבא, אך המדינה לא עושה שום מאמץ מיוחד בשביל לטפל בעברייני המין הן במאסרם והן בשיקומם, והנתונים – מדברים בעד עצמם.
בשנת 2020 מתוך 957 עברייני מין המרצים מאסר, 72 מהם לא קיבלו טיפול מתאים בשל ״רמת סיכון נמוכה״, 177 מהם לא מעוניינים להשתלב בתוכנית הטיפולית ואין שום חוק שנועד לאכוף עליהם לעבור אותה, 204 מהם עברו שיקום שלא ייעודי לעבירות מין ו-504 מהם משובצים בתכנית שיקום ייעודית.
במילים אחרות, למעלה מ-50% מעברייני המין המוחזקים בכלא לא עוברים את הטיפול שהם כל כך זקוקים לו. המצב בשנים הקודמות היה מאוד דומה, והעתיד? גם לא כל כך ורוד.
לסיכום, עברייני המין ימשיכו לסבול ולחזור לכלא פעמים רבות כל עוד המצב לא ישתנה והמדינה תמשיך לעמוד על שלה. ענישה ומאסר, הם לא הפתרון האולטימטיבי. שיקום, ליווי צמוד ותכנית טיפול, בוודאי שיעזרו!
רצ״ב קישור למאמר
יצירת קשר בוואטסאפ